כשהיה רבי זאב מזבאריש, בנו של רבי מיכל מזלוטשוב, ילד קטן לא ניכר כל כך הבדל בינו לבין יתר חבריו בני גילו. גדל הילד ומועד בר-המצווה שלו התקרב ואז נקרא סופר סת"ם אל בית אביו ורבי מיכל הורה לו להכין תפילין עבור בנו ."רק זאת אבקש ממך", סיים הרבי "בטרם תכניס את פרשיות התפילין לתוך הבתים, הביאן אלי". ביראת קודש שקד הסופר על מלאכתו ומשנשלמה- הביא את הפרשיות והבתים לפני הרבי. אחז רבי מיכל בבתים והחל לבכות בהתרגשות עצומה, דמעות שטפו את לחייו וגלשו אל תוך בתי התפילין, עד אשר נתמלאו הבתים, והדמעות עברו על גדותיהם. כשהתאושש הרבי מבכיו, רוקן את הבתים מן הדמעות ולאחר שיבשו הבתים הורה להניח בתוכם את הפרשיות. הגיע יום בר-המצווה והנער זאב הניח את התפילין, רק נגע בתפילין- ורוח חדשה החלה לפעמו. ומהיום ההוא והלאה עלה ועלה במעלות התורה והקדושה ובחכמתו האיר את עיני ישראל.